האמת מאחורי איידול 

כאשר צופים בדרמה החדשה של HBO "איידול", קשה מאוד להתחבר אליה מאחר והיא מתארת את הצד האפל של תעשיית המוזיקה שהצופה לא תמיד מסוגל לשים-לב אליה.

 הברדק שהתרחש מאחורי הקלעים לאורך העבודה עליה הסיט את הדיבור סביב הסדרה לכיוונים מטרידים, כשנודע כי במאית הסדרה פוטרה (אחרי שהספיקה לצלם בערך 80 אחוז מתוך ששת הפרקים) מכיוון שצמד היוצרים, סם לוינסון והזמר דה וויקנד, לא אהבו את המבט הנשי שדרכו בחרה הבמאית לספר את העלילה שהרכיבו.

וזוהי הסיבה לכך  שאחד היוצרים סם לוינסון  שחתום בין-השאר על הסדרה המצליחה "אופוריה" - התנדב להתיישב על כיסא הבמאי. 

כתוצאה מהיפוך התפקידים הסדרה צולמה מחדש ,שווקה מחדש ,עלות ההפקה צמחה לממדים ענקיים ,ובסופו של דבר אין הבדל גדול בין העלילה של הסדרה “איידול” לבין סדרות אחרות שעסקו באותו נושא.

יכול להיות שהאווירה הקשה ששררה בסט נלקחה כחלק מהתסריט כדי להבין מה עובר על הזמרת ג'וסלין שצריכה להתמודד לבד עם שרשרת של סוכנים, מפיקים, יועצים, ובמאים משומנת היטב.

קשה מאוד לדעת מה בא לידי ביטוי בסדרה “איידול” נקודת מבט גברית או נקודת מבט נשית, וזוהי הסיבה לכך שהסדרה די מבולגנת מבחינה תסריטאית.

כך למשל, ניתן לראות כי לאורך כ-20 דקות הסדרה  מתפרצת כמו סאטירה שנונה וסוחפת, היא מתארת בחוכמה אווירה מורכבת ורעילה על סט צילומים של זמרת פרובוקטיבית ג'וסלין אותה מגלמת לילי רוז דפ (בתם של ג'וני דפ ונסה פאראדיי)שמקדמת סוג של העצמה נשית, בזמן שהיא למעשה סוג של בובה ממוכנת שנשלטת בידי תעשייה שלמה.

בסיפור משתלבת  דמות נכלולית בתור המפיק שלוקח בעלות על ג'וסלין.

הוא מייצג סוג של גבריות רעילה קלאסית (בגילומו של המוזיקאי דה וויקנד) ולוקחת שליטה על הנרטיב. 

ניתן לראות שנורות האזהרה מתחילות להידלק ,והצבעים האדומים משתלטים על הפריים כמו דגלים אדומים שמונפים בזה אחר זה, ופתאום הגבר החזק יודע הכי טוב איך לעצב כרצונו את הזמרת  התעשייתית, וכן הוא מעביר לה תהליך הסברה מזורז, שבסופו היא נכנעת ומתמסרת לו  באופן מוחלט.

סביר להניח שזוהי הסיבה לכך שהזמרת ג'וסלין ישנה בעירום, לובשת בגדים חשופים, שמעידים על-כך שהיא פגיעה מאוד ואין למעשה מי שיגן עליה ועל הקריירה המקצועית שלה.

מצפייה בשלושת פרקי הסדרה ניתן לראות שהעלילה לא ממש מתקדמת : ג'וסלין לא מנסה למרוד במפיק שרואה רבה מוצר תעשייתי ולא יותר מזה, וכן היא לא מנסה להיות פורצת דרך הן מבחינה אמנותית ,והן מבחינה אישית ולכן הדמות הנשית למעשה הולכת אחורה לעולם שלפני הקמת תנועת “המי טו" שבו גברים עשו כמעט מה שהם רוצים ,והנשים לא היו מסוגלות לשנות את זה.

וזה בשורה רעה לחברה האמריקנית מצד אחד, ולדמויות הנשיות שמופיעות על המסך הקטן מצד שני.